כשאני מחלק דף עבודה בכיתה וכל תלמיד עומד בפני עצמו, מתחילה להתקהל מקהלה של קול אחד: "יהונתן", קורא תלמיד אחד ואז עוד "יהונתן" קוראת תלמידה שניה והמקהלה מתגברת: "אני לא מבין, תבוא לעזור לי, אני לא עושה את הדף הזה, מה זה, בכלל לא למדנו את זה…" ועוד יהונתן ועוד יהונתן ואז כל הכיתה נעלמת ואני נמצא בחדר ילודים עם טורים טורים של עריסות ובכולן בוכים תינוקות: "תראה אותי, תראה את הקושי שלי, תראה את הצרכים שלי, תראה אותי…".
רבים ממטופליי יודעים כי בכובעי השני אני איש חינוך. תמיד הרגשתי איך שני המקצועות שלי תורמים ומעשירים אחד את השני, עבודתי כאיש חינוך תרמה לי להיכרות מעמיקה עם תהומות הנפש וחוויותיה ושנים כמטפל הפכו אותי למחנך בעל גישה מאוד טיפולית.
טור זה נכתב בעקבות סדנה שהעברתי באוניברסיטה העברית לסטודנטים מצטיינים לחינוך בתוכנית "רביבים", בה גם אני למדתי. בסדנה ניסיתי להעביר לתלמידים מה המשמעות של להיות מורה הוליסטי.
במסגרת לימודי תעודת הוראה יש מגוון קורסים בהוראת המקצוע, באוריינות, בפדגוגיה, דידקטיקה ועוד. גם ההנחיה הפדגוגית מתמקדת באיך ללמד שיעור או מה לעשות במקרה שתלמיד עושה כך. על רקע העולם המושגי הזה: בית ספר, כיתה, שיעור, מורה, תלמיד, אנחנו מגיעים לכיתה ויש בנו איזו ציפיה שתלמידינו מרגע היכנסם בשער בית ספר יפרדו מכל העולמות שמהם הם באים, מכל הפנים שמהם הם מורכבים, יחבשו את כובע התלמיד ויבואו מכוונים ללמידה. כן ללמידה. לשתות בצמא, בסקרנות ובשקיקה את הנוסחה המתמטית, הפסוק, האירוע ההיסטורי שאותם אנחנו מלמדים. אנחנו והם. אנחנו מצפים שהם יעדיפו את המאורות הנשגבים האלו, את עתידם ואושרם העתידי על פני תהפוכות ההווה שלהם, על פני האהבות, הכעסים, האכזבות, המצוקות וההצלחות שלהם כרגע כאנשים. הרי ברור לעין כל שהשיא שקבעת בקנדי קראש לא משתווה כהוא זה למשפט פיתגורס האלמותי. ואם זה לא עוזר אז רק שתדעו שזה לבגרות!!!
במסגרת הסדנה סיפרתי לסטודנטים שיש לי היום יום הולדת, הם בירכו בנימוס: מזל טוב, אבל אני שיחקתי אותה מאוכזב ואמרתי זהו?! לא תשירו לי? ואז לשמחתי פצחה כל הכיתה בשירת היום יום הולדת ליהונתן, חג לו שמח וכל טוב מצרים… כמובן שיום הולדתי לא חל באותו היום, אך החוויה שרציתי להעביר להם היא חווייתו של כל תלמיד הבא לכיתה ביום הולדתו ואיתה בליל של רגשות ומחשבות: "היום יש לי יום הולדת, המורה תזכור? התלמידים יזכרו? אני מארגן היום מסיבה, מי יבוא למסיבה? אולי אף אחד לא יבוא?! אוהבים אותי?" שאלות מהותיות, עלי כיצור חברתי, על אהבה, מעמד ושייכות.
כמה פניות רגשית יש לאותו תלמיד להקשיב לפנים השונות שגילינו בדברי הרמב"ם וספינוזה? כן פניות רגשית, זה שם המשחק. סקרנות אינטלקטואלית, מתודיקה, ודידקטיקה ממלאים לדעתי מקום מצומצם בעולמו של הילד בכיתתנו והוא מבחירה או שלא מבחירה, במודע או שלא במודע, מסרב בתוקף לחבוש רק את כובע התלמיד. כאן נולד האנחנו והם, כאן נולד לו הקונפליקט אותו אנחנו המחנכים מנסים לפתור: איך להתמודד עם תלמיד שלא רוצה ללמוד, בדגש על שם התואר תלמיד ובדגש על לא רוצה ללמוד , למרות שהיום יותר פוליטיקלי קורקט לדבר על תלמיד שלא פנוי ללמידה.
תשאלו: אז מה אתה אומר למעשה? שכולנו צריכים קודם כל להיות פסיכולוגים, מטפלים של התלמידים שלנו? שנקדיש לזה את מירב מאמצינו בזמן, מחשבה ומעשה? והבגרות, רחמנא ליצלן, מה יהא עליה?! הרי לא בשביל זה הלכנו להיות מורים.
אז צר לי לבשר לכם, תרצו או לא תרצו תלמידיכם יגררו אתכם לביצה הזו, אם לא תפתחו פתח לשיחה, הם לא יבואו לדבר איתכם על מה שהם מרגישים, הם יתנהגו את מה שהם מרגישים. בשפה המקצועית קוראים לזה: Acting out. ואז נקבל מגוון תופעות שכבר אובחנו נוירולוגית, פסיכולוגית, דידקטית וכבר ניתן להם מענה בריטלין, קונצרטה, עבודה פרטנית, שיח ביהביוריסטי ותוכנית למידה אישית. אך רק דבר אחד מתפספס תוך כדי: כל אותן התנהגויות; הילד שכל הזמן מצחיק את הכיתה, הילד שלא יכול לשבת לדקה, הילדה שחולמת, הילד שלא יכול לעשות דף עבודה בלי שישבו לידו, כל אותן התנהגויות הן סימפטומים לבעיה והאבחונים הדידקטיים, הפסיכולוגיים והנוירולוגיים רק ילכו וירבו, הכל במטרה אחת: שהילד ישכח שהוא ילד ויחבוש כבר לעזאזל את כובע התלמיד שהכנו לו.
אבל הקושי הוא קושי ואין זמן ואין יכולת ובעיקר אם אתם שואלים אותי יש גם הרבה פחד וכאב. כי הזדהות ואמפטיה לכאב ולחוסר של תלמידיי עלול להזכיר לי את הכאב והחוסר שלי ומי אוהב אותי?
אז מה עושים? קודם כל בית ספר זה בית ספר ואנחנו מורים ויש לנו חומר ללמד ואידיאלים להעביר וכן, יש את הבגרות. אבל, כמו שאני לא יכול להיכנס לאולם עמוס בארגזים ולהכריז שכאן יהיה מגרש כדורסל, נתקין סלים וזהו, כך אי אפשר להיכנס לכיתה ולהתעלם מכל הארגזים הרגשיים שיושבים בליבות תלמידנו בכיתה.
לשיטה שלי אני קורא  שיטת ”מה שלומך?". לא צריך להיות הפסיכולוג הכי גדול על מנת להוסיף בקריאת השמות: מה שלומך? או איך ישנת? או איך עבר עליך ראש השנה? או כל שאלה אחרת שלמעשה אומרת: אתה אומנם תלמיד כאן אבל קודם כל אני רואה אותך כבן אדם, אני רואה אותך. ופתאום רק חסר לכם שתשכחו לשאול תלמיד ורק תקראו בשמו, הוא ישר יקפוץ בכעס או יעלב בשקט: "אה, מה זה? למה אותי לא שאלת?!", כאומר: גם אני בן אדם, גם אני זקוק ליחס, לתשומת לב, לאהבה על מנת לגדול, לצמוח, לפרוח וללמוד. ה“מה שלומך" חייב לפתוח כל שיח חינוכי ולימודי, כל פגישה, ויכול ואפילו צריך להוות תוכן לשיחות בפני עצמן, מה שלומך? בלי להמשיך מיד ל"מה קרה בשיעור אנגלית"?
בשעה שהקשר האישי הופך ליסוד השיח בכיתה כל ההויה בכיתה משתנה, כי אני כבר לא רואה תלמיד שמתקשה בלמידה אלא אדם שמביא עימו עולמות רבים שמקשים עליו את הלמידה. ופתאום: "אוף אין לי כח לדף עבודה הזה" או "אני שונא תנ"ך" מספר סיפור מורכב ואחר לגמרי.
אני, המורה, בשאלה אחת פשוטה משנה תפיסה, משנה את כל האטמוספירה בכיתה וכשיש יותר מקום בלב יש יותר מקום בראש. יתכן שבפעמים הראשונות השאלה תענה בשתיקה, או במלמול, הנהון, "בסדר", "סבבה", מין תשובה כזו של תעבור הלאה, "אני לא רגיל ששואלים אותי שאלות כאלו, אפילו בבית" ויותר מזה: "אני בעצמי לא שואל מה שלומי כי אני מפחד, כואב את התשובה" אך יש כאן עניין של מכוונות, עניין של אנרגיה, עניין של פינוי מקום שבאופן אוטומטי בהתחלה נענית בהפתעה, בניכור, בהתעלמות אך בהמשך כמו טפטוף של מים על סלע, הולכת וחודרת, הולכת ומעמיקה והתשובות הולכות ומתארכות ואליהן מצטרפים שמחה, אכזבה, כעס, צחוק, ולעיתים גם דמעות.
הדגש בעבודה הזו, בשיטה הזו הוא באיזון בין המקום של התלמיד כאדם בבית הספר לבין מקומו כתלמיד, בין הלב לבין הבגרות, בין ההכלה לבין הגבול. זו מלאכה מורכבת ועדינה, שני כלים שצריך לדעת מתי לשלב אותם, מתי לחבק ומתי ללמד, כי אותה שאלה קטנה, מה שלומך?, במידת הצורך מתגלגלת הלאה למקומות רחבים יותר, טיפוליים יותר שהם כבר לא בתחום סמכותי כמורה. גם לדעת את הגבולות שלך זו איכות.
סיפור נוסף שאני אוהב לספר על מנת להמחיש את הנקודה, הוא על תלמיד בשם אושר שכל הזמן הפריע בכיתה, דיבר, קם, הפריע לתלמידים אחרים וללמידה בכלל אז שאלתי אותו: "אושר, אתה רוצה חיבוק?" הוא אמר שכן והתחבקנו מכל הלב והפלא ופלא, שקט השתרר בכיתה ופתאום אושר שואל שאלות בתנ"ך, משתתף, מתעניין ותורם ללמידה בכיתה.
זו רק דוגמא אך זוהי מהות השיטה: לנסות לראות מעבר, מעבר לסימפטום, מעבר להופעה.
זו בעצם מהות ההוראה ההוליסטית ומהות הטיפול ההוליסטי, לראות מעבר, לראות את השלם, לראות מעבר לסימפטום, מעבר לתופעה, לשאול "מה" וישר לשאול "למה"? ובעיקר לראות מולך אדם, אדם שיש לו סיפור הרבה מעבר לפתולוגיה זו או אחרת. ההוליזם, (whole – שלם), טומן בחובו את עיקרה של הרפואה הטבעית לראות דרך האדם, על כל חלקיו, כל חלק מספר סיפור, פרק בספר, הגוף מספר סיפור, הנפש מספרת סיפור, המח מספר סיפור, הדמיון מספר סיפור וגם לנשמה יש את הסיפור שלה ואני כמטפל משתדל בכל מאודי להיות נוכח, להקשיב בכל חמשת (ששת?) חושיי ולתת מקום ועם המפגש, עם נתינת המקום, של המטופל/ת ושלי באה הרפואה. ובכיתה באה הלמידה.
שלא תחשבו: תלמידים עדיין מפריעים אצלי בכיתה, אומרים שהם משתעממים ומתקשים בלמידה וגם אני צועק, מוציא מהכיתה, מתקשר להורים, מזמין אותם לשיחה וחושב על פדגוגיה, דידקטיקה ומתודה אבל כל זה בשביל אותם ילדים, אנשים אהובים שמחכים לי בכיתה, הרבה לפני שהם תלמידים.